[הפוסט הזה נכתב כבר לפני שבוע, אבל בגלל כמה סיבות (מחסור בתמונות וכמה תיקונים עובדתיים) דחיתי את הפרסום שלו.]
היום הראשון, ובו אני מקבל הצעה שלא ניתן לסרב לה
הגעתי אל הסינמטק ביום הראשון של הפסטיבל שעה לפני הזמן הרשמי, מצויד בחוברות דוגי, פוסטרים של דוגי, שאריות של סטיקרים וקומיקס בשקל, פסל של דוגי שעשיתי מזמן, קופה בצורת פרה, ערימה ענקית של קומיקס סופר גיבורים למכירה שנגמר לי המקום בשבילו לאחר מעבר הדירה, ויסמין. יסמין בתורה הייתה מצוידת בעותקים של"המגזין המצחין ההוא", מין פנזין מחאה על כך שלא הוצאנו השנה חוברת מסריחה חדשה, וכמו כן במחשוף מתוכנן היטב.
חמש דקות אחר כך הבנו שהסיכוי שלנו לשרוד בחום של תל אביב באוגוסט נמוך למדי, במיוחד עקב העובדה שהשנה לא היה אוהל ממוזג והדוכנים נערכו באוויר הפתוח. פנינו למנהלת הפסטיבל, שהתעצבנה מעצם השאלה ואמרה שזאת לא אשמתה שבאנו כל כך מוקדם והשעה הרשמית של פתיחת הדוכנים היא שש בערב (מה שלא היה מוזכר בשום מקום, ובטח לא במסמכים שהיינו חתומים עליהם*), ושבשש כבר יהיה לנו צל. באופן מפתיע באמת היה כבר צל בשעה שש, וככה ניצלנו ממוות ודאי.
בהמשך הצטרף אלינו לחצי השני של הדוכן אריאל ויסמן, עם החוברת החדשה והמצוינת שלו "יזיזים מצוירים" ועוד חוברות מסריחות.
מכאן הערב הפך להיות מין בליל של אנשים שבאו לקנות חוברות או לפחות להביט רגע ולהמהם ואז להגיד "טוב אני אעשה סיבוב ואחזור". (נחשו מה היה יותר.) השיא, בכל מקרה, היה אדם שהביט בעניין בפוסטר של דוגי, שעליו עבדתי במשך משהו כמו חצי שעה בגירים ודיו, ואז שאל אותי בשיא הרצינות: "כמה אתה רוצה בשביל המקור של זה?"
"לא יודע, אף פעם לא מכרתי ציורים מקוריים", עניתי. "טוב, 500 שקל זה בסדר?" הוא אמר.
ברגע הזה ציפיתי שיופיעו לי על הכתפיים מלאך ושטן קטנים וידונו בעניין, אבל הם לא הגיעו, אז נאלצתי ללכת עם האינסטינקט ולהגיד את האמת.
"בטח! …אבל אני לא בטוח באיזה מצב זה, זה מגולגל בארון…"
"אוקיי, אז תביא את זה מחר, תתקשר אלי ואני אבוא לראות," אמר ונתן לי כרטיס ביקור. אחרי שהוא הלך נשארתי במשך די הרבה זמן עם מבט מזוגג בעיניים וחלומות על יאכטה. יאכטה קטנה מאוד, ומפלסטיק, אבל עדיין, יאכטה. חבל רק שיש לי בחילה בים 
מאוחר יותר הגיע אהוד בר-אל, יוצר הקומיקס 'טנטופוביה' ואחד ממארגני הדוכנים, עם דף שהיינו אמורים לחתום עליו. "אני רק השליח", הוא אמר, שזה סימן רע לכל הדעות. ואכן, היינו צריכים לחתום שאנחנו מודעים לכך שאנחנו צריכים להפעיל למחרת את הדוכן רק מהשעה שש, ולהגיע לכל המוקדם בשעה חמש וארבעים, או שיבוא פקח ויתן לנו קנס (!!). לא ידעתי שיש פקחים של העירייה שדואגים שלא יפתחו דוכני קומיקס לפני הזמן, מסתבר שהכל אפשרי אם רק מאמינים מספיק חזק.
עד סוף הערב מכרתי 35 חוברות (מתוך 70 שהדפסתי), היום הכי מוצלח שהיה לי אי פעם בפסטיבל הקומיקס בארבע השנים שאני משתתף בו, שזה היה שווה את כל הקטעים המעצבנים של ההנהלה.
אוווו. (כל התמונות באדיבות אלית אבני-שרון, אגב. ועוד תמונות כאן.)
היום השני, ובו אני לומד לקח חשוב על כסף קל
אם זה לא היה ברור, הוא לא קנה את הפוסטר המקורי בסוף. הצבעוניות המקורית לא הייתה לרוחו, וגם הקימוט הקל של הנייר (אפילו שאמא שלי גיהצה את הציור עבורי, אפילו בלי לשרוף אותו, ושמרנו עליו מכל משמר בדרך לשם, תחת סכנת מעצר מטעם משטרת הקומיקס). לפחות הוא לקח את הטלפון וכתובת האתר שלי ואמר שאולי הוא יזמין ממני ציור חדש. גם טוב!
מצד שני, מכרתי חוברות ספיידרמן ישנות שהיו לי בקרוב למאתיים שקל בתיווכו של יובל מקומיקס וירקות, אז זה לא היה טוטאל לוס.
גם היום הזה היה מוצלח מבחינת מכירות – כיסיתי את כל ההוצאות ועוד קצת, ויסמין מכרה את כל עשרים העותקים של הפנזין שלה – עשרים עותקים יותר ממה שהיא חשבה שהיא תמכור. מסתבר שאנשים באמת היו נואשים למשהו שקשור לחוברת המסריחה איכשהו.
בנוסף לכל הגיעו לדוכן שלי כמה אנשים מוזרים, אבל זה היה די צפוי. אשה אחת הגיעה בזמן שאירגנתי את הדוכן והחליטה לספר לי על איך שהיא עשתה מדיטציה באותו היום והתחילה לראות כל מיני יצורים זזים ומשנים צורה, ואז היא הגיעה לפסטיבל שיש בו אנימציה, איזה צירוף מקרים! היא גם טרחה להדגיש שהיא לא משוגעת. מאוחר יותר אחד מהמאבטחים של הפסטיבל ניגש לדוכן וטען שהוא כבר קרא את הסיפורים שבחוברת לפני שלושים שנה. הוא התעקש על זה מאוד.
"אם הכיתוב של התמונה יהיה "Why so serious" אני אהרוג אותך באכזריות!"
היום השלישי, ובו אף אחד לא בא כי זה היה יום מאולתר
זה היה יום שישי ולא היו אמורים להיות דוכנים אבל כנראה בנסיון לתקן את הרושם הלא נעים מקודם החליטו לתת לנו את האפשרות להקים דוכן בגודל 60 ס"מ באוהל הקטן שלצד הסינמטק, שבו בשאר הזמן הייתה תערוכה וסדנאות. בפועל באו רק חמישה בעלי דוכנים, מה שנתן לכל אחד משהו כמו עשרה מטרים של דוכן. חבל רק שגם הקהל לא הגיע כמעט, למעט אלה שבאו להקרנות של הסינמטק ולא התעניינו יותר מדי בדוכנים. בכל מקרה ניסינו לשמור על אופטימיות באמצעות פיצה, ואפילו הצלחתי איכשהו למכור כמה חוברות בסופו של דבר, אז זה לא היה טוטאל לוס.
היום הרביעי, ובו הכל נגמר
היום האחרון היה קצר במיוחד ולא מעניין במיוחד. מכרתי את כל החוברות שנשארו (כולל חלק מאלו ששמרתי בצד לאנשים שלא הגיעו בסוף), אבל זהו בערך. בדרך חזרה הביתה הצלנו כלב, אבל זה פוסט ליום אחר, אחד שכותרתו "היום שבו הצלנו כלב, או: ההורים שלי לא אוהבים שמעירים אותם באחת בלילה, בטח לא עם כלב מבוהל".
ללא מילים
תוספת: הימים אחרי הפסטיבל, ובהם המנהל האומנותי של הפסטיבל מכנה את יוצרי הקומיקס "בכיינים וקוטרים"
וואט דה פאק
לסיכום: היה פסטיבל מצוין, למרות הדברים המעצבנים שציינתי, ואני מקווה שבשנה הבאה יהיה אותו דבר, אם הנהלת הפסטיבל תסלח לנו על חטאינו.
אם מישהו מעוניין בעותק של החוברת ולא קיבל, שמתי כמה בקומיקס וירקות. יש שם גם עותקים מהחוברת הראשונה.
בפוסט הבא: החלק השני של סאגת רבין, סוף סוף
* בדיעבד התברר שכן היה כתוב בהסכם שהדוכנים מתחילים בשש, אבל באימייל שאליו היה מצורף קובץ ההסכם היה כתוב שהם מתחילים בחמש, בגלל חוסר תיאום של המארגנים.
