בפרק הקודם (לפני שני פוסטים, או שלושה חודשים):

סאברה, סופר גיבורה שמקבלת משימה לאבטח את ראש הממשלה רבין בזמן שיחות השלום בבניין האו"ם, מתעצבנת על באטאל, הסופר גיבור הסורי שמאבטח את אסד, ולפתע מתחרפנת לגמרי מסיבה לא ברורה ומחליטה להתנקש ברבין ואסד. ג'אסטיס, סופר גיבור אמריקאי מקבוצת ה-New warriors שבא עם הקבוצה לסייע באבטחה מטעם ארה"ב, מנסה להציל את המצב.

החוברת השנייה מתחילה בפלאשבק לילדות של ג'אסטיס – אבא שלו, יהודי דתי, מרביץ לאמא שלו ואחר כך גם לו כשמתגלה שהוא מוטנט. ג'אסטיס חושב על כמה שזה לא הגיוני שאדם שגדל על ערכי היהדות של אהבה ושלום יהיה אדם אלים. אני רק מניח שהוא מעולם לא ביקר בישראל.

 

ג'אסטיס מחליט לבדוק מה הגורם להתחרפנות של סאברה - כי כאמור לא הגיוני בכלל שיהודים ירצו להרוג ערבים ו/או את רבין - ולכן חייבת להיות סיבה אחרת. הקבוצה מנסה להתקיף את סאברה, אבל היא מקדימה אותם.

 

(הבנתם? יש לה קוצים? כי היא כמו סברס? עם קוצים? שיש עליהם רעל שגורם לאנשים להירדם?)

לרוע מזלה, בזמן הזה רבין מצליח להיעלם מהאזור, והיא נאלצת לרדוף אחריו. בזמן הזה מתגלה שג'אסטיס השתמש בכוחות שלו כדי ליצור מגן בלתי נראה, כך שהקוצים לא השפיעו עליהם בכלל. האחראי עליהם מתעצבן על כך שהם נתנו לה לברוח, והם יוצאים למרדף. תוך כדי הם מדברים על מה שקרה לסאברה, וסוף סוף מישהו מזכיר את המובן מאליו:

 

אגב, ספידבול, הבחור עם הבועות והבדיחה המפגרת גרם עשור מאוחר יותר למוות של כמה מאות אנשים והוביל למלחמה בין כל הסופר גיבורים ביקום של מארוול. כתוצאה מכך, בנסיון לכפר על מה שעשה, הוא הפך להיות האימו הכי אימו שאי פעם אימם.

בסופו של דבר הם תופסים אותה, ומצליחים לגרום לה ליפול לנהר ולטבוע. כידוע, יהודים נמסים במים, וכך ניצלו חייו של רבין.

 אך לפתע, בעמוד הבא… הפתעה! היא עדיין בחיים! כנראה שהכוחות שלה כוללים את כוח ה"לא להינמס למרות שהיא יהודיה". לא רק זה, עכשיו היא גם זועפת ומשתמשת בכוח הקיפי שלה כדי להעיף את ספידבול מהסביבה.

 

 אחר כך יש משהו כמו שישה עמודים שממשיכים תת-עלילות מפעם. זה לא רלוונטי לכלום ואין לי מושג מה הולך שם, אז נקפוץ קדימה קצת, אל השיירה של רבין שמנסה לברוח, בעוד שסאברה מנסה למוטט את הגשר מעליהם.

ג'אסטיס, היחיד מהקבוצה שעדיין לא התפגר, מחליט שהוא חייב איכשהו לסייע לסאברה לחזור לעצמה. בשלב הזה סאברה מסיימת להרוס את הגשר, כך שרבין והשיירה שלו לכודים.

 

ג'אסטיס מנסה להשתמש בכוחות שלו כדי להעיף חתיכה מהגשר על סאברה, אבל לא מצליח להחזיק מעמד. היא תופסת אותו, ומתחילה לחנוק אותו. לא נשארת לו ברירה אלא להשתמש בטריק מלוכלך…

כן, הוא משתמש ב"קדיש" כדי לגרום לה להיזכר בבן המת שלה ולבכות. כמה שפל, ג'אסטיס! זה שהיא חונקת אותך לא אומר שאתה צריך לזרות לה מלח על הפצעים!

בכל מקרה, זה עובד.

אפילוג: סאברה באזיקים, רבין סולח לה, קיצונות פוליטית זה רע. סוף טוב, הכל טוב. חוץ מלרבין, אבל זה בא כמה חודשים אחר כך, אז זה לא נחשב.

 

העניין עם שטיפת המוח של סאברה לא הוזכר עד סוף הפרסום של החוברת (16 גליונות מאוחר יותר) וגם לא באף אזכור עתידי שלה, ולכן אין ברירה אלא להניח שכל העניין עם שטיפת המוח היה בולשיט, ובעצם היא פשוט חברה בכ"ך.

בפעם הבאה: מה ספיידרמן עשה בהתנתקות? והאם הגובלין הירוק אחראי למצבו הרפואי של אריק שרון?

 

שלום להורים,

למרות שהחופש הגדול כבר מאחורינו, הקיץ עדיין איתנו ואיתו גם הרצון של רבים מאיתנו להטביע את ילדינו.  למרות זאת, יש לזכור כי הטבעת ילדים כרוכה בבזבוז של ליטרים רבים של מים שהיו יכולים לשמש למטרות אחרות. לפניכם כמה טיפים שיעזרו לצמצם את הבזבוז.

* לפני שאתם מתחילים בפעולת ההטבעה, מומלץ לעצור ולחשוב על העניין בקור רוח. האם אתם באמת צריכים להיפטר מילדכם ברגע זה ממש, או שניתן לחכות עד לתקופה גשומה יותר? אם התשובה היא חיובית - האם חייבים דווקא להטביע את הילד, כאשר יש מגוון רחב של אלטרנטיבות חסכוניות יותר במים , כגון דליפת גז או 'תאונת דרכים'? בנוסף, ילדים אוהבים ממתקים, אם אתם מבינים לאן אנחנו חותרים.

* במידה והחלטתם להטביע את הילד באמבטיה, הימנעו ממילוי יתר של האמבטיה. ניתן להגיע לתוצאות מספקות גם עם אמבטיה מלאה בחלקה. אסור בשום פנים ואופן להשאיר את הילד נעול בתוך האמבטיה עם ברז פועל!

* אין להטביע את הילד בכנרת או במאגר מי שתיה אחר. גופות מרקיבות פוגעות קשות באיכות המים. מומלץ לבצע את ההטבעה בירקון, שם בכל מקרה אף אחד לא ישים לב.

* לתוצאות מיטביות יש להטביע את הילד בגיל צעיר ככל האפשר. ככל שהילד גדל יותר הוא צורך יותר מים.

בהצלחה!

[הפוסט הזה נכתב כבר לפני שבוע, אבל בגלל כמה סיבות (מחסור בתמונות וכמה תיקונים עובדתיים) דחיתי את הפרסום שלו.]

היום הראשון, ובו אני מקבל הצעה שלא ניתן לסרב לה

הגעתי אל הסינמטק ביום הראשון של הפסטיבל שעה לפני הזמן הרשמי, מצויד בחוברות דוגי, פוסטרים של דוגי, שאריות של סטיקרים וקומיקס בשקל, פסל של דוגי שעשיתי מזמן, קופה בצורת פרה, ערימה ענקית של קומיקס סופר גיבורים למכירה שנגמר לי המקום בשבילו לאחר מעבר הדירה, ויסמין. יסמין בתורה הייתה מצוידת בעותקים של"המגזין המצחין ההוא", מין פנזין מחאה על כך שלא הוצאנו השנה חוברת מסריחה חדשה, וכמו כן במחשוף מתוכנן היטב.

חמש דקות אחר כך הבנו שהסיכוי שלנו לשרוד בחום של תל אביב באוגוסט נמוך למדי, במיוחד עקב העובדה שהשנה לא היה אוהל ממוזג והדוכנים נערכו באוויר הפתוח. פנינו למנהלת הפסטיבל, שהתעצבנה מעצם השאלה ואמרה שזאת לא אשמתה שבאנו כל כך מוקדם והשעה הרשמית של פתיחת הדוכנים היא שש בערב (מה שלא היה מוזכר בשום מקום, ובטח לא במסמכים שהיינו חתומים עליהם*), ושבשש כבר יהיה לנו צל. באופן מפתיע באמת היה כבר צל בשעה שש, וככה ניצלנו ממוות ודאי.

בהמשך הצטרף אלינו לחצי השני של הדוכן אריאל ויסמן, עם החוברת החדשה והמצוינת שלו "יזיזים מצוירים" ועוד חוברות מסריחות.

מכאן הערב הפך להיות מין בליל של אנשים שבאו לקנות חוברות או לפחות להביט רגע ולהמהם ואז להגיד "טוב אני אעשה סיבוב ואחזור". (נחשו מה היה יותר.) השיא, בכל מקרה, היה אדם שהביט בעניין בפוסטר של דוגי, שעליו עבדתי במשך משהו כמו חצי שעה בגירים ודיו, ואז שאל אותי בשיא הרצינות: "כמה אתה רוצה בשביל המקור של זה?"

"לא יודע, אף פעם לא מכרתי ציורים מקוריים", עניתי. "טוב, 500 שקל זה בסדר?" הוא אמר.

ברגע הזה ציפיתי שיופיעו לי על הכתפיים מלאך ושטן קטנים וידונו בעניין, אבל הם לא הגיעו, אז נאלצתי ללכת עם האינסטינקט ולהגיד את האמת.

"בטח! …אבל אני לא בטוח באיזה מצב זה, זה מגולגל בארון…"

"אוקיי, אז תביא את זה מחר, תתקשר אלי ואני אבוא לראות," אמר ונתן לי כרטיס ביקור. אחרי שהוא הלך נשארתי במשך די הרבה זמן עם מבט מזוגג בעיניים וחלומות על יאכטה. יאכטה קטנה מאוד, ומפלסטיק, אבל עדיין, יאכטה. חבל רק שיש לי בחילה בים

מאוחר יותר הגיע אהוד בר-אל, יוצר הקומיקס 'טנטופוביה' ואחד ממארגני הדוכנים, עם דף שהיינו אמורים לחתום עליו. "אני רק השליח", הוא אמר, שזה סימן רע לכל הדעות. ואכן, היינו צריכים לחתום שאנחנו מודעים לכך שאנחנו צריכים להפעיל למחרת את הדוכן רק מהשעה שש, ולהגיע לכל המוקדם בשעה חמש וארבעים, או שיבוא פקח ויתן לנו קנס (!!). לא ידעתי שיש פקחים של העירייה שדואגים שלא יפתחו דוכני קומיקס לפני הזמן, מסתבר שהכל אפשרי אם רק מאמינים מספיק חזק.

עד סוף הערב מכרתי 35 חוברות (מתוך 70 שהדפסתי), היום הכי מוצלח שהיה לי אי פעם בפסטיבל הקומיקס בארבע השנים שאני משתתף בו, שזה היה שווה את כל הקטעים המעצבנים של ההנהלה.

אוווו. (כל התמונות באדיבות אלית אבני-שרון, אגב. ועוד תמונות כאן.)

היום השני, ובו אני לומד לקח חשוב על כסף קל

אם זה לא היה ברור, הוא לא קנה את הפוסטר המקורי בסוף. הצבעוניות המקורית לא הייתה לרוחו, וגם הקימוט הקל של הנייר (אפילו שאמא שלי גיהצה את הציור עבורי, אפילו בלי לשרוף אותו, ושמרנו עליו מכל משמר בדרך לשם, תחת סכנת מעצר מטעם משטרת הקומיקס). לפחות הוא לקח את הטלפון וכתובת האתר שלי ואמר שאולי הוא יזמין ממני ציור חדש. גם טוב!

מצד שני, מכרתי חוברות ספיידרמן ישנות שהיו לי בקרוב למאתיים שקל בתיווכו של יובל מקומיקס וירקות, אז זה לא היה טוטאל לוס.

גם היום הזה היה מוצלח מבחינת מכירות - כיסיתי את כל ההוצאות ועוד קצת, ויסמין מכרה את כל עשרים העותקים של הפנזין שלה - עשרים עותקים יותר ממה שהיא חשבה שהיא תמכור. מסתבר שאנשים באמת היו נואשים למשהו שקשור לחוברת המסריחה איכשהו.

בנוסף לכל הגיעו לדוכן שלי כמה אנשים מוזרים, אבל זה היה די צפוי. אשה אחת הגיעה בזמן שאירגנתי את הדוכן והחליטה לספר לי על איך שהיא עשתה מדיטציה באותו היום והתחילה לראות כל מיני יצורים זזים ומשנים צורה, ואז היא הגיעה לפסטיבל שיש בו אנימציה, איזה צירוף מקרים! היא גם טרחה להדגיש שהיא לא משוגעת. מאוחר יותר אחד מהמאבטחים של הפסטיבל ניגש לדוכן וטען שהוא כבר קרא את הסיפורים שבחוברת לפני שלושים שנה. הוא התעקש על זה מאוד.

"אם הכיתוב של התמונה יהיה "Why so serious" אני אהרוג אותך באכזריות!"

היום השלישי, ובו אף אחד לא בא כי זה היה יום מאולתר

זה היה יום שישי ולא היו אמורים להיות דוכנים אבל כנראה בנסיון לתקן את הרושם הלא נעים מקודם החליטו לתת לנו את האפשרות להקים דוכן בגודל 60 ס"מ באוהל הקטן שלצד הסינמטק, שבו בשאר הזמן הייתה תערוכה וסדנאות. בפועל באו רק חמישה בעלי דוכנים, מה שנתן לכל אחד משהו כמו עשרה מטרים של דוכן. חבל רק שגם הקהל לא הגיע כמעט, למעט אלה שבאו להקרנות של הסינמטק ולא התעניינו יותר מדי בדוכנים. בכל מקרה ניסינו לשמור על אופטימיות באמצעות פיצה, ואפילו הצלחתי איכשהו למכור כמה חוברות בסופו של דבר, אז זה לא היה טוטאל לוס.

היום הרביעי, ובו הכל נגמר

היום האחרון היה קצר במיוחד ולא מעניין במיוחד. מכרתי את כל החוברות שנשארו (כולל חלק מאלו ששמרתי בצד לאנשים שלא הגיעו בסוף), אבל זהו בערך. בדרך חזרה הביתה הצלנו כלב, אבל זה פוסט ליום אחר, אחד שכותרתו "היום שבו הצלנו כלב, או: ההורים שלי לא אוהבים שמעירים אותם באחת בלילה, בטח לא עם כלב מבוהל".

ללא מילים

תוספת: הימים אחרי הפסטיבל, ובהם המנהל האומנותי של הפסטיבל מכנה את יוצרי הקומיקס "בכיינים וקוטרים"

וואט דה פאק

לסיכום: היה פסטיבל מצוין, למרות הדברים המעצבנים שציינתי, ואני מקווה שבשנה הבאה יהיה אותו דבר, אם הנהלת הפסטיבל תסלח לנו על חטאינו.

אם מישהו מעוניין בעותק של החוברת ולא קיבל, שמתי כמה בקומיקס וירקות. יש שם גם עותקים מהחוברת הראשונה.

בפוסט הבא: החלק השני של סאגת רבין, סוף סוף

* בדיעבד התברר שכן היה כתוב בהסכם שהדוכנים מתחילים בשש, אבל באימייל שאליו היה מצורף קובץ ההסכם היה כתוב שהם מתחילים בחמש, בגלל חוסר תיאום של המארגנים.

כולם מכירים את הסיפור על ההתנקשות ביצחק רבין בנובמבר 1995… אבל עד היום התקשורת הסתירה את האמת - במאי 1995, במהלך שיחות השלום עם סוריה, מתנקשת נוספת ניסתה לפגוע ברבין ונכשלה ברגע האחרון. רק חברת מארוול החליטה להסתכן ולספר את האמת בחשאי, באמצעות פרסום הסיפור בצורת שני גליונות של הקומיקס "The new warriors", אחד מהספין-אופס של האקס-מן. (בחירה טובה - מכיוון שהיו כמה אלפים מאלה, הסיכוי שמישהו מהממשלה יעלה דווקא על החוברות האלו היה די אפסי.)

הכל נשמר בסודיות גבוהה, עד שמצאתי יום אחד בחוברת ישנה של ספיידרמן פרסומת לחוברת הזאת. "רבין? בקומיקס?" תהיתי, ומיד ניגשתי אל האינטרנט לחפש את החוברת בעצמי. (אל תעשו את זה בבית, ילדים!) כמה שבועות של הורדה לא אינטסיבית במיוחד אחר כך, והחוברת הייתה בידי. סוף סוף, האמת יצאה לאור.

ארה"ב, 1995. השיירה של יצחק רבין בדרכה לשיחות השלום בין ישראל לסוריה באו"ם, מאובטחת ע"י קבוצת ה-New warriors. מה שהם לא יודעים הוא שרבין מביא איתו אורחת מפתיעה - סאברה, הסופר גיבורה הישראלית. (אין קשר לסאברמן של אורי פינק, אגב.)

לא עוברות חמש דקות והשיירה מותקפת ע"י טרוריסטים, בעוד שהמלווים האמריקאים הצליחו ללכת לאיבוד איכשהו. אבוי! מה רבין יעשה עכשיו?

שימו לב שככל הנראה לצייר הייתה רק תמונה אחת של רבין לעבוד ממנה, ולכן ככל שהחוברת מתקדמת, הוא נראה יותר ויותר כמו האבא ב"אלף".

בכל מקרה, הטרוריסטים מגיעים אל המכונית של רבין, כשלפתע מגיחה משם… טוב, זה די ברור:

סאברה מטפלת בטרוריסטים הרשעים ביד קשה, ומביאה את רבין למקום מבטחים.

לאחר התקרית, הסוכן האמריקאי שאחראי על האבטחה של שיחות השלום מוודא שאין הפתעות נוספות ושאף אדם חמוש לא נכנס לאיזור. לרוע המזל הוא נכשל בשני הדברים כאשר מתברר שהנשיא אסד הביא איתו סופר גיבור משלו - באטאל.

סאברה מיד מתחילה לאיים על באטאל, ואנחנו מגלים את הסוד שלה - הבן שלה נהרג בפיגוע. הסוכן האמריקאי מבקש משניהם להירגע - אחרי הכל, הם מייצגים את המדינות שלהם. סאברה מחליטה ללמד אותו שיעור ביהדות:

באטאל מתעצבן מהעובדה שסאברה מתייחסת אליו כטרוריסט. אחרי הכל, הוא בסך הכל מכונת הרג משומנת היטב עם כוחות על ורובים ענקיים, זה לא שהוא נהג טרקטור או משהו.

שיחות השלום מתחילות לבסוף, אבל סאברה ובאטאל עדיין בשלהם.

עד שלבסוף… סאברה מתחרפנת ומתחילה להרביץ לבאטאל!

ג'אסטיס, חבר ה-New warriors ויהודי דתי לשעבר (סיפור קיטשי ולא מאוד מעניין שמסופר בגליון הזה) מנסה לעצור את סאברה, אבל היא מודיעה לו באופן חד משמעי - היא הולכת להרוג את רבין!!! וגם את אסד.

פם פם פם!

האם ג'אסטיס יצליח לעצור את סאברה? האם רבין ישרוד? או שמא הבן של סאברה יחזור מהמתים ויתגלה כמוטנט רב עוצמה שיציל את המצב (לא, אבל זה היה יכול לקרות באותה מידה)? המשך בגליון (ובפוסט) הבא!

ביליתי את השבועיים האחרונים בבירוקרטיה של מעבר דירה משולב עם עבודה ונסיונות נואשים להתקדם עם החוברת של דוגי, עוד יומיים הכל אמור להיות מאחורי.

לגבי הקומיקס של דוגי ואיש השסק, הוא כנראה יוכנס למקפיא עד הודעה חדשה - אני לא ממש מרוצה מההמשך שכתבתי בינתיים, ואני מעדיף לנסות מתישהו לכתוב את זה מחדש בצורה יותר מוצלחת מאשר ללכת עם הראש בקיר ולעבוד על קומיקס שאני לא שלם איתו.

- חגי (איך עברו כבר שלוש שנים, לעזאזל?)